המשפט שאמר אתמול (שני) ראש הממשלה בנימין נתניהו בכנסת: "השלב הבא איננו שיקום, השלב הבא הוא פירוק חמאס מנשקו ופירוז רצועת עזה", אינו רק הצהרה ביטחונית, אלא ניסיון מודע לקבע את סדר הפעולות של שלב ב'. לא במקרה הדברים נאמרו כעת, לאחר השבת גופתו של החלל-החטוף רן גואילי, ובדיוק בנקודת הזמן שבה שלב ב' אמור להתחיל בפועל, כולל פתיחת מעבר רפיח בימים הקרובים. נתניהו מבקש לחדד: לפני דיבורים על בנייה, כלכלה ועתיד - יש תנאי אחד, והוא פירוז.
במובן הזה, דבריו של נתניהו מתיישבים היטב עם העיקרון שחזר שוב בדבריו של ג'ארד קושנר בדאבוס בשבוע שעבר שהיה חד וברור: בלי ביטחון ובלי פירוז - אין השקעות, אין בנייה ואין "עזה חדשה". התוכנית שהוצגה שם קובעת במפורש כי שיקום יתבצע רק באזורים שעברו פירוז מלא, וכי הנשק הכבד, המנהרות ותשתיות הטרור חייבים להיעלם כתנאי לכל התקדמות אזרחית. במובן זה, ישראל והממשל האמריקני מדברים על אותו יעד.
אבל כאן בדיוק מתחיל הפער. נתניהו מגדיר את הפירוז כשלב הבא והמיידי, כמעט כ"שער" שצריך להיפתח לפני כל תנועה אחרת. האמריקנים, כפי שעולה מהנאום ומהמצגת בדאבוס, רואים בפירוז תהליך מובנה ומדורג, כזה שמתקדם במקביל להקמת שלטון אזרחי זמני בעזה, להרחבת מנגנוני הסיוע ולבניית אמון בסיסית בשטח. קושנר מדבר על פירוז לפי סקטורים עם פיקוח בינלאומי ובהובלה פלסטינית, כחלק ממערכת שלמה שנועדה לייצר יציבות, ולא ואקום.
כאן נכנסת לתמונה פתיחת מעבר רפיח למעבר בני אדם. זה אינו רק צעד הומניטרי, אלא מהלך מדיני בעל משמעות עמוקה. לפי התפיסה האמריקנית, מעבר רפיח אמור להפוך לאבן יסוד בשלב ב', לפי התפיסה הישראלית, זהו גם מוקד סיכון: מעבר שלא יהיה מפוקח מספיק עלול להפוך למסלול עוקף פירוז, ולכן ייפתח בפיקוח ישראלי.
שלב ב', אם כן, נפתח בשלושה צירים הפועלים במקביל. הציר הראשון הוא ביטחוני: התחלת פירוז בהדרגתיות, בראש ובראשונה של נשק כבד ותשתיות צבאיות. הציר השני הוא שלטוני: הקמה והפעלה של רשות אזרחית אחת בעזה, שתוכל להחזיק סדר ציבורי, משטרה ושירותים בסיסיים. הציר השלישי הוא כלכלי-בינלאומי: הכנת הקרקע לכניסת כסף, תרומות והשקעות, כולל כנס בינלאומי בוושינגטון, שבו אמורות להיות מוכרזות התחייבויות משמעותיות, כפי שקושנר עצמו ציין.
המתח הצפוי ברור. ישראל תדרוש לראות פירוז מתקדם לפני הרחבה משמעותית של שיקום ובנייה, בעוד שהאמריקנים ינסו למנוע מצב שבו שלב ב' נתקע בשל ויכוח על הקצב. הם אינם רוצים שעזה תישאר במודל שבו 85% מהתוצר מבוסס על סיוע, ולכן ידחפו לפתיחת תעסוקה, סחר ותנועה - גם אם הפירוז עדיין מתנהל בהדרגה. נקודת החיכוך המרכזית תהיה השאלה מי מפרק את הנשק בפועל ומי מאמת את התהליך: קושנר מדבר על הובלה פלסטינית בפיקוח בינלאומי, נוסחה שמעוררת רגישות עמוקה בישראל.
בשורה התחתונה, ההצהרה של נתניהו היום אינה שינוי יעד, אלא ניסיון לשלוט בנרטיב של שלב ב': לקבע שהמדד להצלחה הוא פירוז - לא מספר המשאיות ולא קצב השיקום. מנגד, הממשל האמריקני, כפי שעולה בבירור מדאבוס, לא ייתן לשלב ב' להפוך לשלב של קיפאון. הוא ינסה לכפות תנועה כפולה: התחלת פירוז, הקמת ממשל אזרחי זמני ופתיחת מעבר רפיח כמנוע כלכלי ומדיני.
ואולי לא במקרה, המשפט שמסכם את רוח הדברים אצל קושנר לא כוון בשבוע שעבר למסמכים, אלא לציבור: "תירגעו ל-30 יום… המלחמה הסתיימה… בואו נעבוד יחד". זהו אינו משפט תמים, אלא ביטוי להבנה אמריקנית ברורה: בלי שקט פוליטי וציבורי מינימלי, גם שלב ב' עלול להיתקע - הרבה לפני שיגיע לשיקום.